בוודאי! כל דגבר שראוי להיכנס. הנה שיר ספורט שתרגמתי פעם:

התור של קייסי לחבוט

הסיכויים היו קלושים בשביל תשיעיית "מדוויל ביי בום"/
שהרי התוצאה הייתה ארבע-שתיים לחובתם, ורק אינינג אחד לסיום/
ואז, אבוי, קוני נשרף בבסיס הראשון וברוס אף הוא נשחק/
ושתיקה נוראה הייתה התגובה של צופי המשחק/
אחדים בגועל נפש קמו לעזוב, אך הרוב נשאר עם אמונה/
שהרי תמיד יש תקווה – כל עוד נותרה נשימה אחרונה/

"אלוהים, רק תן צ'אנס לקייסי לחבוט באלה/
והוא כבר ימצא את הדרך לישועה"/
כי קייסי האהוב, עליכם לדעת, הוא גיבור הגבעות/
ועל יכולתו עם האלה רבות האגדות/
הצרה היא שלפני קייסי חייב פלין להכות/
ואחריו בא ג'ימי בלייק, ושניהם נמושות/
מספיק שאחד מהם יישרף – פלין או בלייק -/
וגאוותה של מדוויל לעולם תתרסק/
הראשון סתם לוזר ולשני ידיים שמאליות/
אין כלל סיכוי שיגיע תור קייסי להכות/

3,000 אוהדי מדוויל ביציע ולאורך הגדרות/
ידעו גם ידעו: אנחנו בצרות צרורות/
אך פלין, שומו שמים, הִכה בכדור שנזרק חזק/
גבוה בסיבוב, לצד ימין, במהירות הבזק/
ועתה הוא רץ ומגיע לבסיס הראשון/
ו-3,000 הצופים היו בשיגעון/
וכשג'ימי בלייק אחריו עם הכדור מגע יצר/
הלבבות ביציעים חדלו לפעום, העולם נעצר/

כשהאבק התפזר וקרני השמש החלו לשקוע/
השתתק הקהל, ת'כרוז הם רצו לשמוע:/
"הקשיבו כולם", הרעים הכרוז, "פלין בבסיס השלישי/
ובלייק שלנו הוא 'SAFE' ב'שני'/
ועכשיו כשלרעתנו שתיים – ארבע/
קייסי מושיענו הוא החובט הבא"/

מ-3,000 גרונות שאגה נשמעה בגאון/
עלתה בהרים, התגלגלה במדרון/
הבוקרים, החוואים, הרועים את הצאן/
ידעו שתור קייסי הגיע וכולם בשיגעון/

וקייסי, הו קייסי, בצעדו המוכר, האטי, התקרב/
למקומו כחובט; מצבים כאלה הוא כה אוהב/
קייסי הוא הטוב בנמצא וזו לא גוזמה/
מתח? רעד בקהל? התרגשות? אז מה?/
וכך הוא צעד לאטו עם פנים מלאי ביטחון/
ובכל זיק של תנועה היו רק יכולת ואון/

קייסי לא מיהר; הקהל עמד על רגליו/
נענוע קל של הכובע ונפנוף קצר בידיו/
באותו רגע היה לכולם ברור/
שקייסיי גיבורם ירטש ת'כדור/
ואז הגיע הרגע, איש לא גרע מבטו/
כשהוא יורק קלות ובידו משפשף מחבטו/
או, כמה בוטחים הם בקייסי הגדול/
שאת גאוות מדוויל עומד הוא לגאול/

הפיצ'ר הניף ידו, וכקליע הכדור באוויר/
אך קייסי רק התבונן והמעמד הוא אדיר/
קייסי לא נע: "זה לא הכדור שחיפשתי", ובחול הוא בעט/
"סטרייק אחד", הודיע השופט לקהל אט-אט/
השופט צדק, אבל מהיציעים עלתה נהמה/
"מה הבנזונה עושה לנו? מה? מה?"/
ביציע צורחים: "להרוג ת'שופט, לחסל אותו/
ואסון היה קורה שם אלמלא הרים קייסי ידו/
כאילו אמר הוא, "סמכו עלי", וזה מספיק/
להרגיע ת'קהל, את האוהדים להשתיק/

קייסי תקע מבט בפיצ'ר ללא הנד עפעף/
ואז באמנות וחן הכדור השני הועף/
היה זה כדור אטי, כזה שעף בקשת/
וגם לכאלה שונא קייסי לגשת/
"סטרייק שני", קרא השופט מאחורי הבסיס/
ונותר רק כדור אחד ת'אויב להביס/
הגרונות ניחרים, המתח איום/
"מה יהיה, מה יהיה" רעד ההמון/
ואת הקריין ששת אלפי אזניים/
שמעו מצהיר, "עדיין ארבע-שתיים"/
"שדידה"! הם צרחו, "שקר וכזב"!/
אך מבט אחד מקייסי והם בידו כחגב/

פרצופו של קייסי התקשה והרצין/
הקהל ידע שהגיע יום הדין/
עוד סטרייק אחד והסיפור גמור/
"אבל החובט הוא קייסי, וניצחוננו ברור"/
שריריו התקשו, ידיו בעוצמה אחזו באלה/
ו-3,000 צופים בלבם נשאו תפילה/
חיוכו עתה נעלם, והנה בראשונה/
כוסו פניו זיעה, כווצו עיניו כלטאה/
שפשף ידיו, הכה אלתו בחול ואבק התרומם/
ועכשיו תקע בפיצ'ר מולו מבט מאיים/
והפיצ'ר – שומו שמים – חייך, מניף ידו כברק/
ואת הכדור האחרון בעוצמה הוא זרק/

בגבעות ממול השמש כבר שקעה/
כשהכדור האחרון הגיע למטרה/

התזמורות ממשיכות לנגן, הילדות משחקות בשלווה/
ויש מקומות שבהם חיים כאילו מאומה לא קרה/
אך לא במדוויל, שם לעד יספר זקן לטף/
איך הכדור האחרון נזרק – וקייסי נשרף/

***

בוודאי